מכירה את זה שילדים מסתירים ומסלפים את האמת לפעמים?
זה קורה כי הם פוחדים מביקורת, מאשמה,
שלא ירשו להם , מתביישים או חוששים מהכעס.
אז הם מעדיפים להסתיר את מה שהם עושים.
לי זה מזכיר מתאמנות שאומרות לי :
"היום ממש לא אכלתי כלום!"
אבל כשעושים חשבון ומצרפים ביס ועוד אחד,
וצלחת גדושה וטעימה מהסיר ועוד נישנוש קטן,
זה יוצא המון, הרבה, והרבה יותר מכלום.
הבעיה היא שההונאה העצמית הזו,
היא לא רק מגננה למה שיגידו מבחוץ,
אלא גם למה שאנחנו אומרות לעצמנו.
אחד ממאפייני ה"אשמה" היא העובדה
שהיא נשארת "תקועה" בראש, ולא נותנת מנוחה.
אשמה זה רק רגש אחד שמנהל את הבחירות שלנו.
כל עוד יש בתוכנו רעשים רגשיים
אשמה, בושה, תחושת ריצוי, מרד, חוויית פספוס
אנחנו לא באמת בבחירה.
דמייני רגע שאין אשמה, אין שום אשמה!
הצעה:
השבת הזו, במקום לאכול "אשמה",
כשתגיע השעה לארוחה ,
שבי עם כולם, תפתחי שולחן כמו שאת יודעת,
מלאי לך צלחת מכל הטוב, שבי לאכול בהנאה,
הריחי את הריחות, טעמי את הטעמים…תהיי שם.
וזהו.
בלי נישנושי הבניים.
שתהיה שבת של שלום
בלי אשמה, תסכול ושאר מרעין-בישין.
